בכל פעם שאני מסתכל על האגרטלים שלי קורה איזה משהו: חיוך קטן, מחשבה מתפרצת, נחשול יצירה, או סתם רגע כזה של התרגשות והכרת תודה בכוחו המושך של כלי אחד ללמד אותי, אותנו, שיעור בצניעות ובביטחון העצמי שבפשטות

פעם לא אהבתי גווני פסטל, שנראו לי חיוורים ועייפים לעומת הפיגמנטים החזקים והבוהקים. אבל עם השנים מצאתי בהם יופי הולך וגובר, בעדינות שלהם, בתחכום שלהם, ובדרך שבה הם משתלבים בסביבה ובו בזמן שומרים על ייחודיות וקסם

גם במאה ה-24, כמו בכל זמן אחר ומקום אחר על פני היקום האינסופי שלנו, קרמיקה היא אחת מטביעות האצבע הבולטות, האופייניות והבלתי-ניתנת לערעור, של האנושות והאנושיות

לפי אסתטיקת הוואבי-סאבי, ההזדקנות היא תהליך אצילי שמוסיף יופי ועומק, כוח ומשמעות לחפצים. מספלים שמתיישנים ונצבעים בצבעו המכתים של התה ועד כלי אוכל, כדים ועציצים שמעוצבים בסגנון חופשי, משוחרר ונאמן לטבע

האגרטלים שלי מתחילים את דרכם כחתיכה קטנה של בוץ המוטחת במרכז האובניים, ועוברים תהליך שלם ומרתק שכולל עיצוב, שיוף, שריפה, צביעה, שריפה חוזרת, וכל הכיף שקשור בשיווק, ובצילום ובכתיבה עליהם. הנה כמה מילים על תהליך היצירה שלי ועל הדרך שבה אני עובד

בתמימותי חשבתי שהמילה "אגרטל" היא פשוט חיבור בין "אגר" ו"טל". מתברר שהסיפור הרבה יותר מורכב, ומקור המילה אגרטל נותר עדיין מסתורי

זר ענק שקיבלתי ליום הולדתי (יום מהורהר ממילא), הוביל אותי לחשוב על אסתטיקה, מינימליזם, והיופי הפשוט והנשכח של הטבע - הקטן וצנוע, ובו בזמן, מלא בעוצמה וכוח

אני מאוהב בצד האמנותי - וגם המדעי, יש להודות - של העבודה בסטודיו: החיבור בין הכלים לגלזורה המושלמת, התאמות הצבעים והאפקטים השונים, שילובים בין גלזורות ליצירת טקסטורות וצבעוניות מפתיעה בכל פעם מחדש. והכל בזכות הקסם שקורה ב-1220 מעלות