בכל פעם שאני מסתכל על האגרטלים שלי קורה איזה משהו: חיוך קטן, מחשבה מתפרצת, נחשול יצירה, או סתם רגע כזה של התרגשות והכרת תודה בכוחו המושך של כלי אחד ללמד אותי, אותנו, שיעור בצניעות ובביטחון העצמי שבפשטות

פעם לא אהבתי גווני פסטל, שנראו לי חיוורים ועייפים לעומת הפיגמנטים החזקים והבוהקים. אבל עם השנים מצאתי בהם יופי הולך וגובר, בעדינות שלהם, בתחכום שלהם, ובדרך שבה הם משתלבים בסביבה ובו בזמן שומרים על ייחודיות וקסם

האגרטלים שלי מתחילים את דרכם כחתיכה קטנה של בוץ המוטחת במרכז האובניים, ועוברים תהליך שלם ומרתק שכולל עיצוב, שיוף, שריפה, צביעה, שריפה חוזרת, וכל הכיף שקשור בשיווק, ובצילום ובכתיבה עליהם. הנה כמה מילים על תהליך היצירה שלי ועל הדרך שבה אני עובד

שלום, אני טל, ויש לי קטע עם נרות. בלי להגזים - יש לי בבית יותר נרות מטירה ממוצעת במאה ה-14. יותר מכל הקנדלברות של ליברצ'ה, ביחד. יותר שעווה ממוזיאון השעווה. ובכל זאת, ברגע האמת, אני אף פעם לא מוצא אותם

זר ענק שקיבלתי ליום הולדתי (יום מהורהר ממילא), הוביל אותי לחשוב על אסתטיקה, מינימליזם, והיופי הפשוט והנשכח של הטבע - הקטן וצנוע, ובו בזמן, מלא בעוצמה וכוח

אמא ואני, בתמונה מפורים 1982. ברקע, ארון גדול וכבד, שכבר אז היה בן עשרים, אולי יותר, ועל מדפיו הקישוטים החמים של אותן שנים. פיגורינות פורצלן קיטשיות של יצרנים אירופאים שונים,…